פסק-דין בתיק ת"א 18414-08

            הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

1.         ענייננו בתביעת פינוי, שהוגשה על ידי התובעות בסדר דין מקוצר ביום 10.9.08 , ממקרקעין הידועים כחלקה מס' 63 בגוש 30607 בבית חנינא (להלן - הנכס  או המקרקעין), שהם מקרקעין לא מוסדרים, ואשר לפי נסח הרישום שצורף על ידי התובעות לכתב התביעה  רשומים על שם עבד עותמאן צביח יאסין, שנפטר ביום 9.3.88 (להלן - המנוח).

2.         המנוח היה בעלה של התובעת 1 ואביה של התובעת 2.

            על פי צו ירושה מיום 15.7.88, שצורף לכתב התביעה, התובעות הן היורשות היחידות של המנוח.

            יצוין, כי הבת, התובעת 2, לא הייתה פעילה כלל במסגרת ההליך המקורי ולא הגישה כל תצהיר עדות ראשית מטעמה.

3.         למנוח הייתה אחות, זינב אבו חמאדה (להלן - זינב), אשר הייתה נשואה לנתבע משנת 1967 ועד לפטירתה בחודש אוקטובר 2007, כשהיא חשוכת ילדים.

            זינב התגוררה בנכס עד לפטירתה.

4.         במסגרת התביעה, שהוגשה כאמור ביום 10.9.08 בסדר דין מקוצר, טענו התובעות כי הנתבע נשא במקביל לזינב שתי נשים נוספות, אתן התגורר במקומות שונים, ולמעשה לא התגורר בנכס נשוא התביעה במהלך נישואיו לזינב.

            התובעת 1 הודתה כי על אף שלזינב לא היו כל זכויות בנכס, אשר היה שייך למנוח בלבד, אפשרו המנוח והתובעת 1, לפנים משורת הדין, לזינב להתגורר בנכס,  ולאחר נישואיה אפשרו זאת גם לנתבע, על אף שהביעו לא אחת את רצונם בפני הנתבע ובפני זינב שהנתבע יפנה את הנכס, וזאת לאור התנהלותו ויחסו לאשתו זינב.

לטענתן, עם פטירתה של זינב בוטלה הרשות שניתנה לה להתגורר בנכס,  וכתוצאה מכך גם לנתבע.

            התובעות טענו כי באי פינוי הנכס נוגס הנתבע  בזכויותיהן הקנייניות,  ולכן הוגשה התביעה.

5.         במסגרת בקשת רשות להתגונן (בש"א 11843/08), אשר אושרה בהסכמה ביום 4.1.09, טען הנתבע להתיישנות.

            לטענתו, הוא התגורר בנכס עם זינב החל מנישואיהם בשנת 1967 ועד לפטירתה בשנת 2007, והמשיך להתגורר בנכס לאחר פטירתה, ואף הפך לבעלים החל בשנת 2007 מכוח היותו יורש יחיד של זינב.

            הנתבע טען כי המנוח במהלך חייו מעולם לא ערער על החזקתה של זינב ושלו בנכס, וכי הוא הוכה בתדהמה כאשר נתבקש על ידי התובעות לפנות את הנכס.

            לטענתו, לא מובן מדוע השתהתה התובעת 1 במשך כל השנים,  מפטירתו של המנוח בשנת 1988,  והחלה לטעון רק לאחר שנים של מגורי הנתבע בנכס כי לזינב לא היו בו כל זכויות וכתוצאה מכך גם אין לנתבע זכויות בו.

6.         עוד טען הנתבע, כי כאשר נודע לו לראשונה לאחר שהוגשה התביעה נגדו כי הנכס רשום אך ורק על שם המנוח - פנה לפקיד ההסדר ביום 8.10.08,  ואף הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים  (44118-11-10)  למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא הבעלים של הנכס מכוח ירושת זינב.

            יצוין, כי הנתבע, מטעמיו הוא, בחר למחוק את התביעה האמורה בחודש יוני 2011, לאחר שניתן פסק דין ביום 2.1.11 בהליך שלפנינו, כפי שיפורט להלן.

7.         התביעה נדונה בפני בית משפט זה, וביום 15.9.10 התקיים דיון הוכחות שבמהלכו נחקרו, בין היתר, התובעת 1 והנתבע .

            לאחר שהוגשו סיכומים בכתב - ניתן ביום 2.1.11 פסק דין שבו נדחתה התביעה מחמת התיישנות דיונית,  הואיל ונקבע כי לתובעות זכות בעלות בנכס לפחות משנת 1988 אך לא הוגשה על ידן התביעה במועד החוקי,  ולכן חלה התיישנות.